<h1>ספר כריתות לרבינו שמשון מקינון — בתי מדות בית רביעי</h1>
<h2>דף יד:</h2>
מבנין אב משני כתובים כיצד, לא פרשת הנרות כפרשת שלוח טמאים ולא פרשת שלוח טמאים כפרשת הנרות, הצד השוה שבהם בצו מיד ולדורות אף כל שהוא בצו מיד ולדורות. פירוש, דפרשת טמאין כתוב מיד בשעת מעשה דכתיב בתר הכי (במדבר ה' ד') ויעשו כן בני ישראל, ובפרשת נרות כתיב דורות דכתיב (ויקרא כ"ד ג') חוקת עולם לדורותיכם, ובשניהם כתוב לשון ציווי, ופרט באחד מיד בשעת מעשה ובאחד דורות, ואנו למדין שאר צוויים דעלמא משניהם, וצ"ל שאנו למדין זו מזו מה שלוח טמאים מיד אף נרות מיד, ומה נרות לדורות אף שלוח טמאים לדורות, ובעלמא נלמוד כל מקום שנאמר צו מיד ולדורות, וכן מוכיח בריש ספרי, לדורות מנין ת"ל (ויקרא כ"ד ב') צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית וגו' מחוץ לפרוכת וגו'. ואין לומר דגבי נרות נמי כתיב מיד והשתא מצינו למילף בעלמא מנרות לבד שנאמר (במדבר ח' ג') ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה. וגם משה כשהקים המשכן ויתן את המנורה מחוץ לפרוכת, זה לא יתכן דמה ענין נתינת המנורה לצווי שנאמר להלן (ויקרא כ"ד ג') מחוץ לפרכת העדות [באהל מועד] יערוך אותו אהרן היינו הדלקת הנרות, וגם נאמר על אהרן ולא על משה משהוקם אהל מועד ואילך, ומה שהזכיר ויעש כן אהרן, לא דמי דאינו אצל צווי ועוד לשם נאמר צו את בני ישראל ולא צו את אהרן, וגבי ויעש כן אהרן כתיב לעיל מיניה, דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך, וגבי צווי הנרות כתיב צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן, והאי עשייה לא אשכחן, אלא ודאי לדורות נצטוו כך דכתיב חקת עולם לדורותיכם, וגבי שלוח טמאים כתיב צו את בני ישראל וכתיב ויעשו כן בני ישראל, הלכך אינו יכול להוכיח אלא מהצד השוה שבהן לשאר צוויים כדפירשתי שלא בא הדין אלא משניהם. ומיהו לשון הצד השוה שבהם אינו משמע כן, וגם בירושלמי דריש בבא קמא (ה"א) משמע דהוה סגי בחד, והוא גמר חד מחבריה. וי"מ דבנרות איכא תרווייהו, איכא לדורות בהדיא, ומיד מדכתיב ויעש כן אהרן, משמע דגם במשכן נוהג דהיינו במשכן מיד שהוקם המשכן ועבד עבודה, ובשלוח טמאים כתיב מיד בשעת מעשה בהדיא, אבל לדורות לא הוה משמע אי לאו מנרות כדאיתא בריש ספרי כדלעיל (י"ב ע"א) ומיהו אמת הוא שנוהג שלוח טמאים לדורות דהא כתיב (במדבר ה' ג') ולא יטמאו את מחניהם והוא אזהרה שלא לבוא אל המקדש טמא כדאיתא פ"ג דמכות (י"ד ע"ב), וכתיב גבי עשו משכן ומקדש, ואפילו וישלחו קאי עליה מדקרי ליה לאו שקדמו עשה בא למקדש בטומאה, וכ"ת ה"מ מחנה שכינה דאיכא כרת אבל מחיצות דמחנה לויה בזב ומחיצות דמחנה ישראל במצורע ללאו מנ"ל, י"ל הואיל וכללן בלאו אחד לגלויי מילתא בעלמא היא. ולפי זה גם בנרות גם בשלוח טמאים איכא מיד ולדורות, אם כן למה לי תרווייהו בחד סגי, למימר דצו בעלמא מיד בשעת מעשה ולדורות, וי"ל דאי לא נאמר נרות לא הוה גמרינן דורות בעלמא, מדלא נכתבו כל הצוויים בשלוח טמאים כדמוכח בספרי כדפרישית, אבל נרות אין ללמוד משלוח טמאים מדלא מייתי גבי נרות לקמן גבי צו אין צו אלא זירוז מיד ולדורות כדמייתי גבי שלוח טמאים הוא הדין שלוח מנרות. ומכל מקום שפיר קאמר לא הרי נרות כהרי וכו' ולא הרי שלוח כהרי וכו' משום דמנרות לא אתי שלוח וגם לא בעלמא, ומשלוח לא אתי נרות וגם לא בעלמא אלא מתרווייהו אתי במה הצד, ולכן קורהו בנין אב משני כתובים. והשתא לפירוש ראשון לא נפקא לן בחד מינייהו תרווייהו, רק חד מחבריה מדה אחת והדר ילפינן בעלמא שתי המדות, כלומר מיד ולדורות, ולכך קורהו מבנין אב משני כתובים משום דהשתי מדות אינן בפסוק אחד, אבל בנין אב מכתוב אחד כל מה דמצינו למילף הוי מכתוב אחד. לפירוש שני הרי הכל שאנו רוצים למילף בכל חד וחד ואין חילוק ביניהם אלא שכתוב אחד ר"ל בחד ענינא ושני כתובים ר"ל שני ענינים, ומזה נוכל להבין בכוליה תלמודא מהו בנין אב משני כתובים לשני הפירושים דלעיל. וצריך לומר דלא ילפינן חד מחבריה דאי ילפינן הוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ואיך נלמוד בעלמא, ואי מצינו למיפרך למה הצד השוה שבהם לא ילפינן מינייהו, והכא ליכא למיפרך מידי ולכך ילפינן בעלמא.
